הברק ממזרח | קול של אלוהים | פירושים לאמירה השמינית
כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של רוח האל, הנימה שלו מכוונת לאנושות כולה. כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של האדם, הנימה שלו מכוונת לכל חסידי מנהיגותה של רוח האל. כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של גוף שלישי (מה שבני האדם קוראים לו משקיף חיצוני), הוא מראה את דברו לבני האדם באופן ישיר, כדי שהם יראו אותו כפרשן. נדמה שבוקע מדבריו שפע של דברים שהאדם לא יודע – דברים שהאדם לא יכול לתפוס. הלא כן? כשאלוהים אומר את דברו מנקודת המבט של רוח האל, הדבר מדהים את כל האנושות: "אהבתו של האדם כלפיי עלובה מדי ואמונתו בי מעוררת רחמים. אילו עיקר דבריי לא היו מכוונים לחולשותיו של האדם, הוא היה מתרברב ומגזים, והיה מדבר גבוהה גבוהה וממציא תיאוריות מנופחות, כאילו הוא כל-יודע בכל הנוגע לעניינים שעל פני האדמה." לא זו בלבד שהמילים האלה חושפות את טיבו האמיתי של האדם וחושפות את המקום שאלוהים תופס בלבם של בני האדם, אלא שהן גם מגלות במערומיהם את כל חיי האנושות. כל אדם סבור שהוא יוצא מן הכלל, אך בני האדם אפילו לא יודעים שיש מילה שנקראת "אלוהים", ולכן הם מגבשים תאוריות שנשמעות נשגבות. עם זאת, "התאוריות שנשמעות נשגבות" הן לא "דיבור" כמו שבני האדם מבינים אותו. במקום זאת, פירוש הדבר שהשטן השחית את אנושות כך שכל דבר שבני האדם עושים ממרה את פיו של אלוהים ומתנגד לאלוהים באופן ישיר, וכך שעצם המהות של מעשי האדם נובעת מהשטן, מנוגדת לאלוהים, מהווה מעשה עצמאי וסותרת את רצונו של אלוהים. זו הסיבה לכך שאלוהים אומר שכל בני האדם מגבשים תאוריות שנשמעות נשגבות. מדוע אלוהים אומר שעיקר דבריו מכוונים אל חולשותיו של האדם? משום שבהתאם לכוונתו של אלוהים, אלמלא הוא גילה את הדברים הנסתרים בעולם הפנימי של לב האדם, אף אדם לא היה מסוגל להישמע לו, ולכן, בני האדם לא היו מבינים את עצמם ולא היו יראים את אלוהים. כלומר אם כוונותיו של האדם לא יחשפו במערומיהן, האדם לא יעז לעשות דבר, ואולי אפילו יקלל את השמיים או את אלוהים ישירות. אלה חולשותיו של האדם, ולכן אלוהים אומר את הדברים הבאים: "צעדיי פוסעים בכל קצווי עולם התבל בחיפוש תמידי אחר בני אדם כלבבי המתאימים לשימוש שלי." האמירה הזו, ביחד עם מה שנאמר בהמשך בנוגע לכך שצליל הצדעת המלכות מצלצל באופן רשמי, מוכיחה שרוח האל מבצעת עבודה חדשה על פני האדמה. העניין הוא שעיניהם המוחשיות של בני האנוש לא מסוגלות לראות זאת. מכיוון שנאמר שרוח האל נמצאת על פני האדמה ועושה עבודה חדשה, גם כל התבל עוברת שינוי רב חשיבות: לא זו בלבד שבניו ובני עמו של אלוהים מתחילים לקבל את עדותו של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם, אלא שבמידה כזו או אחרת, כל פלג ובכל זרם, בכל מעמד, בכל מקום, גם מקבל זאת. זו תנועה אדירה בעולם, במישור הרוחני. היא טלטל את העולם הדתי כולו עד יסודותיו, וזה חלק מהמשמעות של "רעידת האדמה" שהוזכרה בעבר. לאחר מכן, המלאכים מתחילים את עבודתם הרשמית, ובני ישראל חוזרים למולדתם ולא תועים עוד לעולם, וכל בני האדם הללו מתחילים לקבל רעייה. בניגוד לכך, המצרים מתחילים להתנתק מטווח הישועה שלי, כלומר הם מתחילים לקבל את הייסורים שלי (אך זה לא מתחיל עדיין באופן רשמי). לכן, במהלך השינויים האדירים המקבילים האלה בעולם, צליל הצדעת המלכות מצלצל באופן רשמי. זה מה שבני האדם קוראים לו, "הזמן שבו רוח האל המחוזקת פי שבעה מתחילה לעבוד." בכל פעם שאלוהים עושה את עבודת השחזור, בשלבים האלה (או לנוכח ההתרחשויות האלה), כל בני האדם לא מסוגלים לחוש בעבודתה של רוח הקודש. לפיכך, דבריו של אלוהים ש"כשהאדם מאבד תקווה" נשמעים נכונים. יתר על כן, בכל אחד משלבי המעבר האלה, כשהאנושות מאבדת תקווה או כשהיא חשה שהזרם הזה שגוי, אלוהים מתחיל מחדש ונוקט את הצעד הבא בעבודתו. מהבריאה ועד היום, זה האופן שבו אלוהים עושה את עבודת השחזור ומשנה את שיטת עבודתו. אף על פי שבמידות שונות, מרבית האנשים יכולים לתפוס היבטים מסוימים, בסופו של דבר, הם בכל זאת נשטפים בשטף מים, משום ששיעור קומתם נמוך מדי. הם לא מסוגלים לתפוס את שלבי עבודתו של אלוהים, ולכן הם מסולקים. עם זאת, זו גם השיטה שבה אלוהים מטהר את בני האדם, וזה האופן שבו אלוהים שופט את כל המושגים הישנים של האנושות. ככל שיש לבני האדם יסודות רבים יותר, כך יש להם מושגים דתיים רבים יותר בנוגע לאלוהים שקשה להם יותר להניח בצד. הם דבקים בדברים ישנים ומתקשים לקבל אור חדש. מצד שני, על מנת לעמוד, צריך יסודות כלשהם, אך רוב בני האדם מתקשים להניח בצד את המושגים שלהם. הדבר נכון במיוחד כשמדובר במושגיהם לגבי התגלמותו של אלוהים כיום כבשר ודם, שאותה אפשר לראות בבירור ובנקל.
