שי האן מחוז חביי
נולדתי למשפחת איכרים ענייה. עוד מילדותי הייתי נבונה, משום שאף פעם לא רבתי עם ילדים אחרים ותמיד צייתי להוריי, ולכן נתפסתי כ"ילדה טובה" טיפוסית בעיני המבוגרים. הורים אחרים קינאו מאוד בהורים שלי ואמרו שיש להוריי הרבה מזל בגלל שיש להם בת כזאת טובה. וכך גדלתי כשאני מקשיבה כל יום למחמאות מהאנשים סביבי. כשהייתי בבית ספר יסודי, הישגי בלימודים היו טובים במיוחד, ותמיד קיבלתי את הציון הכי גבוה במבחנים. פעם אחת הצטיינתי בתחרות כתיבת מאמרים שהתקיימה בעיירה שלי והבאתי כבוד לבית הספר שלי. לא רק שהמנהל נתן לי פרס ותעודה, אלא גם החמיא לי בפני כל בית הספר וקרא לתלמידים ללמוד ממני. הפכתי פתאום להיות "סלבריטי" בבית הספר, וחבריי לכיתה אף כינו אותי "הגנרל שתמיד מנצח". המחמאות ממוריי, קנאת חבריי לכיתה והפינוק שקיבלתי מהוריי יצרו בתוכי תחושת עליונות, ומאוד נהניתי מההרגשה שכולם מעריצים אותי. בהתאם לכך, האמנתי שההנאה הגדולה ביותר בחיים היא לזכות בהערצתם של אנשים ושתחושת האושר מגיעה משבחם של אחרים. אמרתי לעצמי בלב: לא משנה עד כמה זה יהיה קשה ומעייף, אני חייבת להיות מישהי עם תהילה ומעמד, ושאף פעם לא יתנשאו עליי. מאותו הרגע, ביטויים כמו "טוב שם משמן טוב" ו"כשאתה חי, היה אדם בין בני אדם; כשאתה מת, היה נשמה בין נשמות", הפכו להיות המוטו של חיי.