צ'אוטו, העיר שיאו-גאן, מחוז חוביי
מאז רעידת האדמה בסיצ'ואן, נזהרתי ודאגתי שיום אחד עלול לפגוע בי אסון. בעיקר לאחר שראיתי שהאסונות מחמירים, ושרעידות האדמה נעשות תדירות יותר, החמיר הפחד שבי מפני אסון קרב. כתוצאה מכך, ביליתי ימים שלמים בתהייה על אילו אמצעי זהירות עליי לנקוט כדי להגן על עצמי במקרה של רעידת אדמה.
יום אחד, בשעת ארוחת הצהריים, האחות במשפחה המארחת שלי הדליקה את הטלוויזיה כהרגלה, והקריין בדיוק דיבר על אמצעי זהירות מפני רעידת אדמה. במקרה של רעידת אדמה, יש לרוץ החוצה במהרה אל מרחב פתוח, כדי להימנע מפציעה תחת בניין מתמוטט. אם אין באפשרותך להתפנות בזמן, יש להתחבא מתחת למיטה, שולחן, או בפינה… לאחר ששמעתי זאת, הרגשתי כאילו מצאתי פתרון מציל חיים, ומיד שיננתי את אמצעי הזהירות האלו בזיכרוני, כדי שאוכל להציל את חיי במקרה של רעידת אדמה. לאחר ארוחת הצהריים חזרתי לחדרי, והבטתי בקפידה בכל האזור הפנימי והחיצוני של הבית, אך התאכזבתי מאוד ממה שראיתי: מתחת למיטה היו חפצים רבים, ולא היה כל מקום להתחבא בו. כשהבטתי אל מחוץ לבית, ראיתי שכל הבניינים במרחק של מאות מטרים מהמקום שבו עמדתי, היו בגובה של 5 או 6 קומות, וקרובים מאוד זה לזה. אפילו אם הייתי מתפנה מהבניין שלי, כפי הנראה עדיין הייתי נמחצת למוות. נראה שמסוכן מדי למלא את חובותיי כאן. יהיה עליי להמתין עד שיבוא מנהיג המחוז, ויעביר אותי למשפחה מארחת בכפר. כך, אם תתרחש רעידת אדמה, יהיה לי קל יותר לרוץ החוצה לאזור פתוח. אבל אז הבנתי: עבודתי בתיקון המאמרים כרוכה בעיקרה בשהייה בתוך מבנה – אפילו אם אגור באזור הכפרי, חיי עדיין יהיו בסכנה. יכולתי כבר לבקש ממנהיגת המחוז להעביר אותי לקבוצה שמפיצה את הבשורה