הברק ממזרח | דבר אלוהים | הנתיב... (5)
פעם, אף אחד לא הכיר את רוח הקודש, ובפרט, אף אחד לא ידע מה נתיבה של רוח הקודש. זו הסיבה לכך שבני האדם תמיד השטתו בפני אלוהים. אפשר לומר שכמעט כל בני האדם שמאמינים באלוהים לא מכירים את רוח האל, אלא שיש להם אמונה מבולבלת שכזו. ניכר מכך שבני האדם לא מבינים את אלוהים, ועל אף שהם אומרים שהם מאמינים בו, באופן מהותי, על סמך מעשיהם, הם מאמינים בעצמם ולא באלוהים. מהניסיון האישי שלי בפועל, אני רואה שאלוהים עד לאלוהים כבשר ודם, ומהחוץ, כל בני האדם נאלצים להכיר בעדותו, ובקושי אפשר לומר שהם מאמינים שרוח האל לגמרי חפה משגיאות. יחד עם זאת, אני אומר שמה שבני האדם מאמינים בו הוא לא האדם הזה, ובפרט, הוא לא רוח האל, אלא שהם מאמינים בתחושה שלהם עצמם. האין זו רק אמונה עצמית? כל המילים האלה שאני אומר הן נכונות. זה לא רק תיוג של בני האדם, אלא שאני צריך להבהיר דבר אחד – עצם העובדה שבני האדם יכולים להגיע ליום הזה, בין שיש להם בהירות או שהם מבולבלים, נובעת מעבודתה של רוח הקודש, ואינה דבר שבני אנוש יכולים להכתיב. זו דוגמה למה שהזכרתי בעבר בנוגע לכך שרוח הקודש מאלצת את בני האדם להאמין. זה אופן עבודתה של רוח הקודש, וזה נתיב אחד שבו רוח הקודש פועלת. בלי קשר לשאלה במי מבני האדם מאמינים באופן מאותי, רוח הקודש כופה על בני האדם תחושה מסוימת כדי שהם יאמינו באל שבלבם שלהם. האין זה סוג האמונה שיש לכם? האם אתם לא מרגישים שאמונתכם באלוהים היא דבר משונה? האם אתם לא חושבים שמשונה שאתם לא מסוגלים להימלט מהזרם שלו? האם לא השקעתם כל מאמץ בהרהור בכך? האין זה האות והמופת הגדולים ביותר? אפילו אם היה לכם הדחף להימלט פעמים רבות, תמיד יש כוח חיים אדיר שמושך אותך וגורם לכם להסתייג מעזיבה. ובכל פעם שאתם נתקלים בזה, תמיד יש לכם דמעות בגרון ואתם בוכים, ואתם לא יודעים מה לעשות. יש כאלה מבינכם שמנסים לעזוב, אך כשאתם מנסים ללכת, נדמה שיש סכין בלבכם, ושרוח רפאים לוקחת מכם את נפשכם על פני האדמה, כך שלבכם לא מוצא מנוח ושלווה. לאחר מכן, אין לכם ברירה אלא לאזור עוז ולחזור אל אלוהים... האם לא חוויתם את החוויה הזו? אני חושב שהאחים והאחיות הצעירים שמסוגלים לפתוח את לבם יאמרו: "כן! היו לי כל כך הרבה חוויות כאלה. אני כל כך מתבייש לחשוב עליהן!" בחיי היום-יום שלי עצמי, אני תמיד שמח לראות באחים והאחיות הצעירים ידידים קרובים, משום שהם מלאים בתמימות – הם טהורים וכה חביבים. נדמה שהם בני הלוויה האישיים שלי. זו הסיבה לכך שאני תמיד מחפש הזדמנות לקבץ את כל ידידיי הקרובים כדי לדבר על האידיאלים והתוכניות שלנו. מי ייתן ורצונו של אלוהים יתגשם בנו, כדי שכולנו נהיה כמו בשר ודם, ללא מחסומים וללא פערים. מי ייתן וכולנו נתפלל לאלוהים: "הו אלוהים! אם זה רצונך, אנחנו מתחננים בפניך שתספק לנו סביבה ראויה כדי שכולנו נוכל לממש את משאלות לבך. מי ייתן ותהיה רחום עם אלה מאיתנו שצעירים וחסרים היגיון, כדי שנוכל להתאמץ בכל טיפת כוח שיש בלבנו!" אני מאמין שאין ספק שזהו רצונו של אלוהים, משום שלפני זמן רב, הפצרתי בפני אלוהים כך: "אבי! אנחנו, על פני האדמה, קוראים אליך כל הזמן, ואנחנו מקווים שרצונך יתגשם בקרוב על פני האדמה. אני מוכן לחפש את רצונך. מי ייתן ותעשה את מה שאתה רוצה לעשות, ושתשלים את מה שהטלת עליי לעשות בהקדם האפשרי. כל עוד ניתן יהיה להגשים את רצונך בהקדם האפשרי, אני אפילו מוכן שתפתח נתיב חדש למעננו. תקוותי היחידה היא שעבודתך תוכל להסתיים בקרוב. אני מאמין שאף כלל לא יכול לעצור מבעדך!" זו העבודה שאלוהים עושה כעת. האם לא ראיתם את הנתיב שרוח הקודש צועדת בו? כשאני נתקל באחים ואחיות מבוגרים יותר, תמיד יש הרגשה של דיכוי שאני לא יכול לזהות בדיוק. רק כשאני איתם, אני רואה שהם מדיפים צחנה של החברה, ושהתפיסות הדתיות שלהם, הניסיון שלהם בהתמודדות עם דברים, אופן הדיבור שלהם, המילים שהם משתמשים בהן וכו' כולם מרתיחים. נדמה שהם מלאים בחוכמה, ואני תמיד שומר מהם מרחק, משום שבאופן אישי, תורת החיים שלי לקויה מאוד. כשאני איתם, אני תמיד ברגיש מותש ותשוש, ולפעמים המצב מחמיר עד כדי כך, ונהיה כה מדכא, עד שאני מתקשה לנשום. על כן, ברגעי המשבר האלה, אלוהים נותן לי את דרך המילוט הטובה ביותר. אולי זו תפיסה שגויה שלי עצמי. אכפת לי רק ממה שמועיל לאלוהים. הגשמת רצונו של אלוהים היא הדבר החשוב ביותר. אני מתרחק כמה שיותר מבני האדם האלה, ואם אלוהים דורש ממני לטפל בהם, אני נשמע לו. העניין הוא ממש לא שהם מתועבים, אלא ש"חוכמתם", תפיסותיהם ותורות חייהם מרגיזות מדי. אני כאן כדי להשלים אתה מה שאלוהים הטיל עליי לעשות, ולא כדי ללמוד מחוויותיהם בטיפול בעניינים. אני זוכר שאלוהים פעם אמר לי את הדברים הבאים: "על פני האדמה, חפש את רצונו של האב והשלם את מה שהוא הטיל עליך לעשות. כל השאר לא רלוונטי עבורך." כשאני חושב על כך, אני מרגיש מעט שלווה. הסיבה לכך היא שאני תמיד מרגיש שהעניינים הארציים יותר מדי מורכבים, ושאני לא יכול להבין אותם – אני אף פעם לא יודע מה לעשות. על כן, אני לא יודע כמה פעמים הייתי כל כך מוטרד מכך ושנאתי את האנושות – מדוע בני האדם כל כך מורכבים? מה הבעיה להיות קצת יותר פשוט? מה הטעם בניסיון להיות חכמים? כשאני מטפל בבני האדם, ברוב המקרים, אני עושה זאת על סמך המשימה שאלוהים הטיל עליי, ואפילו שהיו פעמים ספורות שבהן לא כך היה הדבר, מי יכול לדעת בכלל מה נסתר בלבי?
