הברק ממזרח | קול אלוהים | פירושים לאמירה הרביעית
כדי למנוע מכל בני האדם סחרחורת והיסחפות אחרי מעברם משליליות לחיוביות, בפסקה האחרונה באמירתו של אלוהים – לאחר שאלוהים דיבר על דרישותיו העליונות מבני עמו, ולאחר שאלוהים סיפר לבני האדם על רצונו בשלב הזה של תוכנית הניהול שלו – אלוהים נותן לבני עמו את ההזדמנות להרהר בדבריו, כדי לעזור להם לגמור בדעתם לְרַצות את רצונו של אלוהים בסופו של דבר. כשמצבם של בני האדם חיובי, אלוהים מתחיל מיד לשאול אותם שאלות בנוגע לצד השני של העניין. הוא שואל סדרה של שאלות שבני האדם מתקשים להבין: "האם אהבתכם כלפיי הייתה מוכתמת בטומאה? האם נאמנותכם אליי הייתה טהורה ובלב שלם? האם הכרתם אותי באמת? כמה מקום תפסתי בלבכם?" וכן הלאה. במחצית הראשונה של הפסקה הזו, למעט שני דברי תוכחה, כל השאר מורכב משאלות בלבד. בפרט, השאלה "האם אמירותיי פגעו בנקודת התורפה שלכם?" היא שאלה מתאימה ביותר, וכזו שנוגעת בדברים הסודיים ביותר במעמקי לבם של בני האדם, מה שגורם להם לשאול את עצמם באופן לא מודע: "האם אני נאמן באמת באהבתי לאלוהים?" בלבם, בני האדם נזכרים באופן לא מודע בחוויות השירות שלהם בעבר: הם היו מלאים בסלחנות עצמית, צדקנות, חשיבות עצמית, סיפוק עצמי, שאננות וגאווה. הם היו כמו דג גדול שנלכד ברשת, ואחרי כל הרשתות האלה, היה להם קשה להשתחרר. יתרה מזאת, הם היו לעתים קרובות משולחי רסן, הם לרוב הונו את האנושיות הרגילה של אלוהים, והם הציבו את עצמם בראש סדר העדיפויות שלהם בכל מעשיהם. לפני שהם נקראו "עושי שירות", הם היו כמו גור טיגריסים בן יומו, המלא באנרגיה. על אף שהם היו ממוקדים במידת מה בחיים, הם לפעמים עשו דברים כאילו באופן אוטומטי. כמו עבדים, הם היו אדישים כלפי אלוהים. במהלך חשיפתם כעושי שירות, הם היו שליליים, הם השתרכו מאחור, הם היו מלאים בצער, הם התלוננו על אלוהים, הם הרכינו ראש בדכדוך, וכן הלאה. כל שלב בסיפורם האישי, המדהים והנוגע ללב מרחף בדעתם. הם אפילו מתקשים לישון, והם מעבירים את הימים בערפול חושים. נדמה שאלוהים סילק אותם בשנית, ושהם נופלים לשאול ללא יכולת להימלט. על אף שאלוהים לא עשה דבר מלבד להציב כמה שאלות קשות בפסקה הראשונה, בקריאה זהירה, אפשר להבין מהן שכוונתו של אלוהים היא לא רק לשאול את השאלות האלה כדי לשאול אותן. הן מכילות רובד עמוק יותר של משמעות שיש להסביר אותו בפירוט רב יותר.
