קול אלוהים | פירושים לאמירה הרביעית

הברק ממזרח | קול  אלוהים | פירושים לאמירה הרביעית

 כדי למנוע מכל בני האדם סחרחורת והיסחפות אחרי מעברם משליליות לחיוביות, בפסקה האחרונה באמירתו של אלוהים – לאחר שאלוהים דיבר על דרישותיו העליונות מבני עמו, ולאחר שאלוהים סיפר לבני האדם על רצונו בשלב הזה של תוכנית הניהול שלו – אלוהים נותן לבני עמו את ההזדמנות להרהר בדבריו, כדי לעזור להם לגמור בדעתם לְרַצות את רצונו של אלוהים בסופו של דבר. כשמצבם של בני האדם חיובי, אלוהים מתחיל מיד לשאול אותם שאלות בנוגע לצד השני של העניין. הוא שואל סדרה של שאלות שבני האדם מתקשים להבין: "האם אהבתכם כלפיי הייתה מוכתמת בטומאה? האם נאמנותכם אליי הייתה טהורה ובלב שלם? האם הכרתם אותי באמת? כמה מקום תפסתי בלבכם?" וכן הלאה. במחצית הראשונה של הפסקה הזו, למעט שני דברי תוכחה, כל השאר מורכב משאלות בלבד. בפרט, השאלה "האם אמירותיי פגעו בנקודת התורפה שלכם?" היא שאלה מתאימה ביותר, וכזו שנוגעת בדברים הסודיים ביותר במעמקי לבם של בני האדם, מה שגורם להם לשאול את עצמם באופן לא מודע: "האם אני נאמן באמת באהבתי לאלוהים?" בלבם, בני האדם נזכרים באופן לא מודע בחוויות השירות שלהם בעבר: הם היו מלאים בסלחנות עצמית, צדקנות, חשיבות עצמית, סיפוק עצמי, שאננות וגאווה. הם היו כמו דג גדול שנלכד ברשת, ואחרי כל הרשתות האלה, היה להם קשה להשתחרר. יתרה מזאת, הם היו לעתים קרובות משולחי רסן, הם לרוב הונו את האנושיות הרגילה של אלוהים, והם הציבו את עצמם בראש סדר העדיפויות שלהם בכל מעשיהם. לפני שהם נקראו "עושי שירות", הם היו כמו גור טיגריסים בן יומו, המלא באנרגיה. על אף שהם היו ממוקדים במידת מה בחיים, הם לפעמים עשו דברים כאילו באופן אוטומטי. כמו עבדים, הם היו אדישים כלפי אלוהים. במהלך חשיפתם כעושי שירות, הם היו שליליים, הם השתרכו מאחור, הם היו מלאים בצער, הם התלוננו על אלוהים, הם הרכינו ראש בדכדוך, וכן הלאה. כל שלב בסיפורם האישי, המדהים והנוגע ללב מרחף בדעתם. הם אפילו מתקשים לישון, והם מעבירים את הימים בערפול חושים. נדמה שאלוהים סילק אותם בשנית, ושהם נופלים לשאול ללא יכולת להימלט. על אף שאלוהים לא עשה דבר מלבד להציב כמה שאלות קשות בפסקה הראשונה, בקריאה זהירה, אפשר להבין מהן שכוונתו של אלוהים היא לא רק לשאול את השאלות האלה כדי לשאול אותן. הן מכילות רובד עמוק יותר של משמעות שיש להסביר אותו בפירוט רב יותר.

מדוע אלוהים אמר פעם שאחרי הכל, היום הוא היום, ומכיוון שיום האתמול כבר חלף, אין טעם בנוסטלגיה, בעוד שבמשפט הראשון כאן, הוא שואל את בני האדם שאלות וגורם להם להיזכר בעבר? חשבו לכם: מדוע אלוהים דורש שבני האדם לא יהיו נוסטלגיים בנוגע לעבר, אך בכל זאת ייזכרו בו? האם ייתכן שנפלה טעות בדברי האל? האם ייתכן שמקור המילים הזה שגוי? מן הסתם, בני האדם שלא מתייחסים כלל לדברי האל לא היו שואלים שאלות עמוקות כאלה. אולם אין צורך לדבר על כך כרגע. ראשית, אסביר את ה"מדוע" לעיל. כמובן, כולם מודעים לכך שאלוהים אמר שהוא לא אומר מילים ריקות מתוכן. אם דברים נאמרים מפיו של אלוהים, יש להם כוונה וחשיבות – וזה נוגע בלב העניין. הפגם הגדול ביותר של בני האדם הוא אי-יכולתם לשנות את דרכיהם המרושעות ועיקשותו של אופיים הישן. על מנת לאפשר לבני האדם להכיר את עצמם באופן מעמיק ומציאותי יותר, אלוהים קודם כל גורם להם להיזכר בעבר, כדי שהם יוכלו להרהר בעצמם באופן מעמיק יותר, ולהבין בכך שאף אחת ממילותיו של אלוהים אינה ריקה מתוכן, ושכל דברי האל מתממשים בבני אדם שונים במידות שונות. בעבר, האופן שבו אלוהים טיפל בבני האדם העניק להם ידע מועט על אלוהים והפך את יושרם כלפי אלוהים למעט יותר כן. המילה "אלוהים" מעסיקה רק עשירית אחוז מלבם של בני האדם. ההישג הרב הזה מוכיח שאלוהים ביצע כמות אדירה של הושעה. אפשר לומר שההישג הזה של אלוהים בקבוצת בני האדם הזו – קבוצה שהתנין הגדול האדם כאש ניצל ושהשטן כבש – הוא כה רב עד שהם לא מעזים לעשות כאוות נפשם. הסיבה לכך היא שאלוהים לא מסוגל להיות נוכח במאה אחוזים מלבם של בני האדם שהשטן כבש. על מנת להגדיל את המידה שבני האדם מכירים את אלוהים בשלב הבא, אלוהים משווה את נסיבות חייהם של עושי השירות מהעבר לנסיבות חייהם של בני עמו של אלוהים כיום. כך הוא יוצר הנגדה ברורה שמגבירה את הבושה שבני האדם חשים. בדיוק כפי שאלוהים אמר, "אין לכם מקום להסתיר את הבושה."

אם כן, מדוע אמרתי שאלוהים לא רק שואל שאלות כדי לשאול שאלות? קריאה קפדנית מההתחלה ועד הסוף מגלה שעל אף שהשאלות שאלוהים מציב הן חודרניות במידת מה, הן כולן מתייחסות למידת נאמנותם של בני האדם לאלוהים ולמידה שבה הם מכירים את אלוהים. במילים אחרות, הן מתייחסות לנסיבות חייהם של בני האדם בפועל – הן קשות, ולכן בני האדם מתקשים לדבר עליהן בגילוי לב. מכאן אפשר להבין ששיעור קומתם של בני האדם שפל מדי, שהם מכירים את אלוהים באופן שטחי מדי, ושנאמנותם כלפיו מוכתמת וטמאה. כפי שאלוהים אומר, כמעט כל בני האדם דגים במים עכורים, ושהם שם רק כדי לנפח את המספרים. כשאלוהים אומר "האם אתם באמת מאמינים שאתם לא כשירים להיות עמי?" הפירוש האמיתי של המילים האלה הוא שמבין כל בני האדם, איש לא ראוי להיות בני עמו של אלוהים. אולם על מנת להשיג השפעה רבה יותר, אלוהים משתמש בשיטה של שאילת שאלות. השיטה הזו אפקטיבית בהרבה מדברי העבר, שהתקיפו את בני האדם, הכו בהם והרגו אותם ללא רחמים, עד כדי כך שהן דקרו את לבם. נניח שאלוהים היה אומר משהו קהה ותפל כגון, "אתם לא נאמנים לי, ונאמנותכם מוכתמת. אין לי מקום מוחלט בלבכם... אני לא אשאיר לכם מקום להתחבא מעצמכם, משום שאף אחד מכם לא ראוי להיות בן עמי." אפשר להשוות בין השניים: התוכן שלהם זהה, אך הנימה שלהם שונה. השימוש בשאלות הוא הרבה יותר אפקטיבי. לפיכך, אלוהים החכם משתמש בנימה הראשונה, מה שמוכיח את האמנותיות שבה הוא מדבר. האדם לא יכול להשיג זאת, ולכן אין זה פלא שאלוהים אמר, "בני האדם אינם אלא כלי מטבח שאני משתמש בהם – ההבדל היחיד ביניהם הוא שחלקם עלובים וחלקם יקרי ערך."

המשיכו לקרוא. דברי האל רבים ומהירים, והם בקושי נותנים לבני האדם הזדמנות לנשות, מכיוון שאלוהים לא מקל על האדם כלל וכלל. כשבני האדם מרגישים את הצער הרב ביותר, אלוהים מזהיר אותם שוב: "אם אתם לגמרי לא מודעים לשאלות לעיל, זו הוכחה שאתם דגים במים עכורים, שאתם שם רק כדי לנפח את מספר בני האדם, ושבזמן שאני אקבע מראש אתם תסולקו ותושלכו לבור התהום בפעם השנייה. אלה דברי האזהרה שלי, ואני אכה במשפטי בכל מי שיקל בהם ראש, ואמיט עליו אסון בזמן שנקבע לכך." למשמע הדברים האלה, בני האדם לא יכולים שלא לחשוב על הזמן שבו הם הושלכו אל בור התהום: תחת איומו של אסון והצווים המנהליים של אלוהים, סופם מחכה להם, הם מרגישים מיוסרים, מדוכדכים, נבוכים, לא מסוגלים לספר לאף אחד על המרה השחורה שבלבם – בהשוואה לכך, מוטב שבשרם ודמם יטוהרו... במחשבה על כך, הם לא יכולים שלא להרגיש מיוסרים. במחשבה על מצבם בעבר, על מצבם היום ועל מצבם בעתיד, הצער בלבם גדל, הם מתחילים לרעוד באופן לא מודע, ולכן הם מתחילים לפחד יותר מהצווים המנהליים של אלוהים. כשהם מבינים שיכול להיות שהמונח "עמו של אלוהים" הוא אמצעי דיבור, הצהלה שבלבם הופכת מיד למצוקה. אלוהים משתמש בחולשתם הגורלית כדי להכות בהם, ובשלב הזה, הוא מתחיל את השלב הבא בעבודתו, לעורר את דעתם של בני האדם ללא הרף ולהגביר את תחושתם שמעשיו של אלוהים בלתי נתפסים, שאלוהים לא ניתן להשגה, שאלוהים קדוש וטהור, ושהם לא ראויים להיות בני עמו של אלוהים. כתוצאה מכך, הם מגבירים את מאמציהם כדי לשפר את עצמם, משום שהם לא מעזים להשתרך מאחור.

בשלב הבא, כדי ללמד את בני האדם לקח, וכדי לגרום להם להכיר את עצמם, לירוא את אלוהים ולפחד מאלוהים, אלוהים מתחיל את תוכניתו החדשה: "מאז הבריאה ועד היום, בני אדם רבים המרו את פי ולכן הושלכו וסולקו מזרם השחזור שלי. בסופו של דבר גופותיהם יירקבו ורוחותיהם יושלכו לשאול, ועד היום הם עדיין נענשים בחומרה. בני אדם רבים צייתו לדבריי, אך הם התנגדו לנאורות ולהארה שלי..." אלה דוגמאות אמיתיות. במילים האלה, לא רק שאלוהים נותן לכל בני עמו של אלוהים אזהרה אמיתית, כדי לגרום להם להיות מודעים למעשיו של אלוהים לאורך העידנים, אלא שהוא גם מספק להם גילום עדיף של חלק ממה שמתרחש בעולם הרוחני. זה מאפשר לבני האדם לדעת שמרדנותם כלפי אלוהים תניב רק דברים רעים. הם יהפכו לאות קין נצחי, והם יהפכו להתגלמות של השטן – להעתק של השטן. בלבו של אלוהים, היבט המשמעות הזה הוא בעל חשיבות משנית, מכיוון שהדברים האלה כבר גרמו לבני האדם לחיל ורעדה ולאובדן עצות. הצד החיובי של זה הוא שכאשר בני האדם מוכים בחיל ורעדה, הם גם מבינים כמה פרטים לגבי העולם הרוחני – אך רק פרטים בודדים, כך שאני חייב לספק הסבר קצר. משער העולם הרוחני, אפשר לראות שיש רוחות מכל מני סוגים. לעומת זאת, חלקן נמצאות בשאול, חלקן נמצאות בגיהינום, חלקן נמצאות באגם האש, וחלקן נמצאות בבור התהום. יש לי משהו להוסיף כאן. מבחינה שטחית, ניתן לחלק את הרוחות האלה לפי מקום. עם זאת, מבחינה ספציפית, אלוהים מטפל בחלקן באופן ישיר באמצעות ייסורים, ומשתמש באחרות אשר לכודות בכבלי השטן. מבחינה ספציפית יותר, הייסורים שהן חוות משתנים בהתאם לחומרת הנסיבות. בשלב הזה, חשוב לי להסביר מעט יותר. לבני האדם שאלוהים מייסר אין כל רוח על פני האדמה, ופירוש הדבר שאין להם סיכוי להיוולד מחדש. הרוחות בתחומו של השטן – האויבים שאלוהים מדבר עליהם כשהוא אומר "הפכו לאויביי" – קשורים לעניינים ארציים. מכוון הרוחות הרעות על פני האדמה הן כל אויביו של אלוהים, שהם משרתיו של השטן, והסיבה לקיומן[א] היא שימוש כבסיס למעשיו של אלוהים. לפיכך, אלוהים אומר, "בני האדם האלה הם לא רק שבויים של השטן, אלא שהם גם הפכו לחוטאים נצחיים והפכו לאויביי, והם מתנגדים אליי ישירות." לאחר מכן, אלוהים מספר לבני האדם על סופן של רוחות כאלה: "בני אדם כאלה הם מושא השיפוט שלי בשיא חמתי." אלוהים גם מבהיר את מצבם הנוכחי: "כיום הם עדיין עיוורים, עדיין מצויים בתחתיות ארץ."

כדי להסביר את האמת מאחורי דברי האל, אלוהים משתמש בדוגמה אמיתית כהוכחה (המקרה הזה שקרה לפאולוס), כדי שאזהרתו תותיר בבני האדם חותם עמוק יותר. כדי למנוע מבני האדם להתייחס לדברים שנאמרים על פאולוס כאל סיפור, כדי למנוע מהם לראות בעצמם משקיפים, ויתרה מזאת, כדי למנוע מהם להתרברב להם בדברים שאירעו לפני אלפי שנים שעליהם הם שמעו מאלוהים, אלוהים לא מתרכז בחוויותיו של פאולוס לאורך חייו. במקום זאת, אלוהים מתמקד בהשלכות שפאולוס חווה, בסופו של פאולוס, בסיבה לכך שפאולוס התנגד לאלוהים ובאופן שבו פאולוס הגיע למצבו הסופי. הדבר שאלוהים מתמקד בו הוא הדגשת העובדה שהוא סירב להגשים את תקוותיו האדירות של פאולוס בסופו של דבר, והוא מגלה במערומיו את מצבו של פאולוס במישור הרוחני: "אלוהים מייסר את פאולוס ישירות." משום שבני האדם קהי-חושים ולא מסוגלים לתפוס אף אחד מדברי האל, אלוהים מוסיף הסבר (החלק הבא באמירה) ומתחיל לדבר על עניין מתחום אחר: "שכל מי שמתנגד אליי (בהתנגדות לא רק לבשרי ודמי, אלא מעבר לכך, לדבריי ולרוחי – כלומר לאלוהיות שלי) חווה את השיפוט שלי על בשרו." על אף שמבחינה שטחית, נדמה שהמילים האלה לא קשורות אלה לאלה, ושנדמה שהן לא מתאימות אלה לאלה, אל תדאגו: יש לאלוהים כוונות משלו. המילים הפשוטות "מהדוגמה לעיל ניתן לראות ש-" משלבות באופן אורגני את שני הנושאים האלה, שנדמה שלא קשורים זה לזה כלל. זו הגאונות של דברי האל. לפיכך, בני האדם הופכים לנאורים באמצעות סיפורו של פאולוס. ולכן, משום הקשר בין הטקסט לעיל ולהלן, עיסוקם בניסיון להכיר את אלוהים מתגבר באמצעות הלקח שהם לומדים מפאולוס. זו בדיוק ההשפעה שאלוהים רצה להשיג כשהוא אמר את הדברים האלה. לאחר מכן, אלוהים אומר כמה מילים שמסייעות לבני האדם בהיווכחותם בחיים ומספקות להם הארה. אין צורך שאפרט זאת. אתם תרגישו שקל להבין אותן. לעומת זאת, מה שאני חייב להסביר הוא שכאשר אלוהים אומר, "כשעבדתי באנושיות רגילה, רוב בני האדם כבר השוו את עצמם לחרון אפי ולמלכותיותי וכבר ידעו מעט על חוכמתי וטבעי. כיום, אני מדבר ופועל ישירות באלוהיות, ובכל זאת יש בני אדם שיראו את חרון אפי ומשפטי במו עיניהם. יתרה מזאת, העבודה העיקרית של החלק השני בעידן המשפט היא לגרום לכל עמי להכיר את מעשיי כבשר ודם באופן ישיר, ולגרום לכולכם לראות את טבעי באופן ישיר." בשלב הזה, כדאי להסביר שאלוהים לא אמר לבני האדם שהם הפכו לבני עמו של אלוהים בחלק השני של תקופת המשפט. במקום זאת, רק לאחר שאלוהים סיפר לבני האדם מה הדברים שהוא רוצה ומכוון להשיג במהלך התקופה הזו ועל השלב הסופי בעבודתו של אלוהים על פני האדמה, הוא מסביר שזה החלק השני של תקופת המשפט. מיותר לציין שיש בכך גם נופך של חוכמתו של אלוהים. כשבני האדם קמים ממיטת חוליים, הדברים היחידים שאכפת להם מהם הם השאלה אם הם עומדים למות או לא והשאלה אם הם יכולים להיפטר ממחלתם או לא. הם לא מתייחסים כלל לשאלות אם הם השמינו או אם הם לבושים בבגדים הנכונים. לפיכך, רק כאשר בני האדם מאמינים בכל לבם שהם שייכים לעמו שלאלוהים, אלוהים מדבר על דרישותיו בהדרגה ומספר לבני האדם מה התקופה הנוכחית. זאת משום שיש לבני האדם כוח להתרכז בשלבי ניהולו של אלוהים רק כמה ימים אחרי שהם מתאוששים, ולכן זה הזמן המתאים ביותר לספר להם על כך. רק לאחר שבני האדם מבינים, הם מתחילים לנתח: מכיוון שזה החלק השני של תקופת המשפט, דרישותיו של אלוהים הפכו לנוקשות יותר, ועליי להפוך לאחד מבני עמו של אלוהים. זה ניתוח נכון, האדם מסוגל להשיג זאת, ולכן אלוהים משתמש בשיטת הדיבור הזו.

ברגע שבני האדם מבינים קצת, אלוהים נכנס שוב אל המישור הרוחני כדי לדבר, וכך הם שוב נקלעים למארב. במהלך סדרת השאלות האלה, כולם מגרדים את ראשם בבלבול, מבלי לדעת מה רצונו של אלוהים, מבלי לדעת על אילו משאלותיו של אלוהים עליהם לענות, ויתרה מזאת, מבלי לדעת באיזו שפה להשתמש כדי להשיב על שאלותיו של אלוהים. אי אפשר לדעתם אם לצחוק או לבכות. בעיני בני האדם, נדמה שהמילים האלה מכילות תעלומות עמוקות ביותר, אך העובדות הן ההיפך הגמור. מוטב שאוסיף כאן הסבר עבורכם. הוא ירגיע את מחכם הקודח, תרגישו[ב] שזה דבר פשוט שלא דורש מחשבה רבה. למעשה, על אף שיש מילים רבות, הן מכילות רק כוונה אחת של אלוהים: השגת נאמנותם של בני האדם באמצעות השאלות האלה. אולם לא הולם לומר זאת ישירות, ולכן אלוהים משתמש שוב בשאלות. יחד עם זאת, הנימה רכה במיוחד, בשונה מההתחלה. אף על פי שאלוהים שואל את בני האדם שאלות, הניגוד הזה מסב להם הקלה מסוימת. אפשר לקרוא את השאלות בזו אחר זו. האם לא הייתה התייחסות רבה אל הדברים האלה בעבר? יש תוכן עשיר בשאלות האלה. חלקן מהוות תיאור של המנטליות של בני האדם: "האם אתם מוכנים ליהנות מברכותיי על הארץ, ברכות הדומות לאלה שבשמיים?" חלקן מהוות "נדר של לוחם" בפני אלוהים: "האם אתם באמת מסוגלים לקבל את העובדה שאני אמית אתכם ואוביל אתכם כמו כבשים?" וחלקן מהוות דרישות שאלוהים מציב לאדם: "אלמלא דיברתי באופן ישיר, האם יכולתם לנטוש כל מה שסביבכם ולהתיר לי להשתמש בכם? זו המציאות שנחוצה לי, הלא כן? ..." או דברי תוכחה ועידוד לאדם: "עם זאת, אני דורש שתפסיקו לכרוע תחת עול הדאגות, שתהיו זהירים בהיווכחותכם ושתבינו את מהותם של דבריי. כך תימנעו מאי-הבנת דבריי ואי-בהירות באשר לכוונתי שעלולות לגרום להפרה של הצווים המנהליים שלי." לבסוף, אלוהים מדבר על תקוותיו מהאדם: "אני מקווה שאתם תופסים את כוונותיי עבורכם בדבריי. אל תחשבו עוד על סיכוייכם העתידיים, ותפעלו על פי החלטתכם בפניי שהכל נתון לחסדו של אלוהים." לשאלה האחרונה יש משמעות עמוקה. היא מעוררת מחשבה, היא מותירה חותם על לבם של בני האדם וקשה לשכוח אותה – היא מצלצלת ללא הרף כמו פעמון התלוי בין אוזניהם...

הטקסט לעיל מהווה הסבר שאתם יכולים להשתמש בו להתייחסות.

מתוך 'פירושים לאמירה הרביעית'

הערות שוליים:

א. הטקסט המקורי משמיט את הביטוי "בחייו שלו."

לעיון נוסף

הממתין לשובו של ישוע האדון

האל הכול יכול הוא רועי

כנסיית האל הכול יכול — ישועת הממלכה