מורן העיר ליניי, מחוז שאנדונג
מאז שהייתי ילדה, תמיד ייחסתי חשיבות גדולה לאופן שבו בני אדם אחרים ראו אותי ומה הייתה הערכתם כלפיי. כדי שאוכל לקבל שבחים מאחרים על כל מה שעשיתי, מעולם לא התווכחתי עם איש כשמשהו צץ, כך שלא אהרוס את הדימוי החיובי שהיה לאחרים עליי. לאחר שקיבלתי את עבודת האלוהים באחרית הימים, המשכתי בדרך זו ושימרתי בכל דרך אפשרית את הדימוי החיובי שהיה לאחיי ואחיותיי עליי. לפני כן, כשהייתי אחראית לעבודה, המנהל שלי נהג לומר לעתים קרובות שהביצועים שלי היו כמו של "אומר הן", ולא כמו של אדם שפועל לפי האמת. מעולם לא הפנמתי את דבריו. נהפוך הוא, אם לדעתם של אחרים הייתי אדם טוב, הייתי מרוצה.
יום אחד, קראתי את הפסקה הבאה במדריך העקרונות לעבודת הכנסייה: "אם באמונתך באלוהים אינך מחפש את האמת, אזי גם אם נראה שאינך מבצע עבירות, עדיין אינך אדם טוב באמת. ברור שלבני אדם שאינם מחפשים את האמת אין חוש צדק, והם אינם יכולים לאהוב את מה שאלוהים אוהב או לשנוא את מה שאלוהים שונא. הם אינם יכולים בשום פנים ואופן לעמוד לצד אלוהים, ועוד פחות מכך הם מסוגלים להיות תואמים לאלוהים. אם כן, איך ייתכן שאנשים חסרי חוש צדק ייקראו אנשים טובים? לא רק שלאלה המתוארים על ידי בני אדם רגילים כ"אומרי הן" אין חוש צדק, אלא גם אין להם מטרות בחיים. הם רק בני אדם שאינם רוצים כלל לפגוע באחר, אז מה הם שווים? אדם טוב באמת הוא מישהו שאוהב דברים חיוביים, מישהו המחפש את האמת וכמה לאור, מישהו שיכול להבדיל בין טוב לרע ושיש לו מטרות נכונות בחיים; רק בני אדם מסוג זה אלוהים אוהב" ("על אדם ללמוד כיצד לראות אנשים כדי לשרת את אלוהים" בתולדות השיתוף והסידורים של עבודת הכנסייה א').